<h1>תוספות רבינו יהודה ב"ר יצחק מבירינא, תלמיד ר"י הזקן — ע"ז</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[ע"ז מ' ע"א] מריש הוה מטבילנא בצירן. הכא משמע דציר דגים אינו אלא מדרבנן, והכי נמי משמע בגיד הנשה [חולין צ"ט ע"ב], דקתני התם דג טמא אסור וכו', שאני ציר דזיעה בעלמא הוא, משמע נמי דאינו אלא מדרבנן. והא דמייתי מקרא בתורת כהנים אינו אלא אסמכתא בעלמא, כי יש הרבה פוסקים בספרי ובתורת כהנים שאינם אלא אסמכתא בעלמא, אבל ציר דשרצים נראה לרבי שאסור מן התורה, דדרשינן לה מקרא דהטמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, והאי קרא בשרצים הוא דכתיב. ואין לומר שהוא אסמכתא בעלמא, כמו שפסוק של דגים אסמכתא הויא, [דהא] פריך בהעור והרוטב [חולין ק"כ ע"ב] למה לי קרא דשרצים ליגמר מחלב שנמחה וחמץ שהמחהו וגמעו שענוש כרת, ולמה צריך קרא בשרצים, אלמא ציר של שרצים דאורייתא. ומיהו יש לדחות דלא קאי אלא ארוטבן וקיפה שלהן אבל צירן פשיטא דלא הוי מדאורייתא, אבל נראה לרבי ראייה מדאמרינן בפ"ק דבכורות [ו' ע"ב], ור"ש לאסור את חלבו, פירוש של גמל, מנא ליה, נפקא ליה מאת הגמל. ופריך א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמייהו דרבנן מגמל גמל וטעמיה דר' שמעון וכו'. (וממאי), תיפוק לי מהא דתניא הטמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, ומדצירן אסור ה"ה חלב. ואין לומר דמרוטב וקיפה פריך, שהן מן התורה, אבל ציר אינו מן התורה, דהא פשיטא [ד]לא פריך מרוטב וקיפה, שהן ודאי מן התורה, שהן שומן בעלמא, ומבשר השרץ הם, וכחלב שהומחה, אלא ודאי מדמה ציר שאינו מגופו לחלב שאינו כל כך מגופו. וא"ת אמאי צריך קרא לרבויי צירן ורוטבן וקיפה, פשיטא שהן אסורין. דאי קיפה פירמא, פירוש חתיכות בשר דקות, כדמפרש בהעור והרוטב [חולין ק"כ ע"א] פשיטא שאסור דהיינו גוף השרץ. ואם הם תבלין ורוטבן, נמי דאסור נפקא לן מטעם אחר, מטעם כעיקר דאסור מן התורה כדאמרינן בפרק ואלו עוברין בפסחים [מ"ד ע"ב]. והיה אומר רבי, דרוטבן וקיפה שלהן לא מפיק מקרא טעם גמור אלא לאסמכתא בעלמא, אבל צירן הוי מן התורה. ומיהו קשה לרבי, דמאי פריך התם בהעור והרוטב דנגמר מחלב שהמחהו וחמץ שהמחהו דענוש כרת, דהכי נמי רוטבו וקיפה שלהן יהיה אסור, ולמה לי קרא דהטמאים. ומאי קושיא, והא אינו אלא אסמכתא בעלמא. ואין נראה דקאי אצירן גרידא, דהא לא דמי לחלב וחמץ שנימוחו, על כן נראה לרבי דשפיר הוי קרא דהטמאים לאסור צירן ורוטבן מדאורייתא ואיצטריך, דלגבי טמאים דבשרצים כתיב אכילה, למעוטי רוטבן וקיפה שלהן במגמע חלב וחמץ שנימוחו, ולהכי פריך התם דנגמר הני מחלב וחמץ דלא שייכא בהו אכילא, וקמ"ל דאסור אע"ג דלא שייכא בהו אכילה כמו שהמחהו. מפי רבי.
<h2>דף ז.</h2>
[ע"ז מ"ו ע"ב] ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ור' אליעזר אוסר. פירש רבינו שלמה, דמוכח לרבנן דיש שינוי בנעבד, וקס"ד השתא בנעבדו ולבסוף נרבעו מיירי, דסברי רבנן דשרו משום דיש שינוי בנעבד, ורבי אליעזר דאוסר סבר דאין שינוי בנעבד. ודחי לאו איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. וקשה לרבי, חדא שהוא מגיה הספרים. ועוד היכי מצי מוכח דסבירא להו לרבנן דיש שינוי, לעולם אימא לך דאין שינוי והוי טעמייהו דרבנן דשרו משום דסברי דעובר לאו ירך אמו הוא. ומיהו זה יש לדחות, דקים ליה לתלמודא דסבירא ליה לרב זוטרא בר רב נחמן כרבא דאמר [תמורה ל' ע"ב] היא וולדה נרבעו, דעובר ירך אמו הוא. ועוד קשה, אמאי לפי המסקנא דלשון ראשון דקאמר אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסור, אמאי לא נפשוט דאין שינוי בנעבד. ואי משום דאיכא למידחי דלא הוי טעמא משום שינוי אלא משום דמעיקרא בהמה והשתא בהמה וכו'. על כן נראה לרבי גרסת הספרים הישנים. ופירוש הסוגיא כן הוא. ת"ש כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ותני עלה ורבי אליעזר אוסר. וקס"ד השתא דבנרבעו ולבסוף עיברו קא מיירי. ובזה וזה גורם פליגי, דרבנן שרו זה וזה גורם ורבי אליעזר אוסר, ומדרבי אליעזר נשמע לרבנן, מדאסר רבי אליעזר משום זה וזה גורם אסור מכלל דרבנן [ד]שרו אי הוה סבירא להו זה וזה גורם אסור היה אסור אע"ג דנשתנה, אלמא אין שינוי בנעבד. ומיהו דוקא נעבד וכיוצא בו. שנעבדה עבירה בגופו, אבל דבר שלא נעבדה עבירה בגופו כגון אתנן שרי בשינוי. וא"ת מדרבי אליעזר היכי נשמע לרבנן, דהא רבי אליעזר אוסר יותר מדאי, שיאסור אפילו ולדות אתנן ושינויו, מדלא מפליג כלל (כלל) [בכל] האסורין, אלא קתני בה ורבי אליעזר אוסר דמשמע דקאי אכולה. ומשום הכי אוסר בשינוי, אבל רבנן, דשרו ולדות אתנן ושינויו, הכי נמי דשרו שינוי בנעבד. ואומר רבי, דקסבר רב זוטרא, דרבי אליעזר לא קאי אאתנן, דודאי אית ליה דשינויו וולדותיהן מותרין, דמסתמא לא פליג על ב"ש וב"ה רבותיו. והשתא מייתי שפיר ראייה, מדרבי אליעזר דאסר נשמע לרבנן, שאין רבי אליעזר אוסר עכשיו יותר מדאי, אלא כרבנן סבירא ליה באתנן. ודחי, לאו מי איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת שעיברו ולבסוף נרבעו. פירוש דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, והילכך אסור. ורבנן דשרו סברי דעובר לאו ירך אמו הוא, אבל נרבעו ולבסוף עיברו דברי הכל מותרים. והילכך אין להוכיח מדקאמר דברי הכל מותרים אי יש שינוי בנעבד אי לא, דאיכא למימר דזה וזה גורם מותר. דאי נמי לישרי מטעם שינוי. ואע"ג דחיטין ועשאן קמח לא הוי שינוי, הכא הוי שינוי, שנרבעו ולבסוף עיברו זהו שינוי גדול יותר, ודבר חידוש הוא שנוצר ובא לעולם. אבל חיטין ועשאן קמח זהו דבר עצמו הנעבד.
כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהן מותרין. ותימה לרבי, הא האימהות אסורות, אע"ג דאיכא שינוי לגבי ולדות לא מהני לענין אימהות. ואילו בהגוזל קמא [ב"ק צ"ג ע"ב] תניא ומייתי לה בשלהי המפקיד, גזל פרה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה וולדותיה דברי רבי מאיר, משום דלית ליה שינוי קונה. רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה, משום דאית ליה שינוי קונה. אלמא שינוי קונה לענין האם. וי"ל דמפני תקנת השבים תיקנו שיועיל לקנות, אבל מדאורייתא לא חשיב שינוי. מפי רבי.
כשנרבעו ולבסוף עיברו. וא"ת והאמרינן לעיל בפרק אין מעמידין דגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, שהיא נעקרת ברביעה. וי"ל שאינה נעקרת כל שעה, אלא פעמים נעקרת ופעמים אינה נעקרת. ועוד י"ל דמיירי לאחר שלש שנים, דאז שוב אינה נעקרת כדאמר רבי יוחנן לעיל. אי נמי כשרבעה בשלא כדרכה, ואע"ג דלא חיישינן לעיל לרבעה שלא כדרכה שאז אינה נעקרת, היינו משום דלא שכיח כי האי גונא למעבד. אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. ללישנא קמא דפרישית לעיל לא פליג רבי אליעזר אאתנן, דהא בולדות מודו ב"ש וב"ה דשרו. ומסתמא לא פליג עלייהו. ובלישנא בתרא פליג אף אאתנן כדפרישית לעיל. מפי רבי.
איכא דאמרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בנרבעו ולבסוף עיברו אבל עיברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין. דקסבר עובר ירך אמו, ושינוי דלידה לא מהני בנעבד. והני חיטין נמי כנרבעו ולבסוף עיברו דמו ושנוי לא מהני בהו. ודחי הכי השתא התם מעיקרא וכו'. וקשה מדר' אליעזר נשמע לרבנן, מדאסר ר' אליעזר נרבעו ולבסוף עיברו, דלא מהני שנוי, אע"ג דשרי בולדות אתנן ושינוייהן כדפרישית לעיל ללישנא קמא, הכי נמי לרבנן אע"ג דמהני שינוי באתנן לא מהני בנעבד. וי"ל דהשתא סברי דפליג רבי אליעזר אף באתנן, ופליג אב"ש וב"ה רבותיו דשרו ולדות אתנן. ופליגי רבנן עליה ושרו אף בנעבד. ואין לשמוע מדברי רבי אליעזר שיחמירו חכמים בנעבד יותר מבאתנן. והילכך מספקא לן אי טעמא דרבנן משום דזה וזה גורם אסור או משום שינוי. והאי דתלי הטעם בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] (משמע) [משום] דזה וזה גורם, היינו משום דפשיטא ליה האי טעם יותר. וכן נראה לרבי ליישב הגירסא שבספרים ישנים. מפי רבי. הני תרי מילי דרב נחמן איתנהו בפרק כל האסורין. והא דמייתי הכא (כלישנא) [בלישנא] קמא דמוקי רב נחמן פלוגתייהו בעיברו ולבסוף נרבעו [אמרה שם] רב הונא בר חיננא בשם רב נחמן. וההיא דנרבעו ולבסוף עיברו כלישנא בתרא דהכא אמרה שם רבא בשם רב נחמן. ורבה בר אבוה ליתיה התם כלל. ואע"פ שיש שם ספרים שכתוב בהם ההוא דרב הונא בר חיננא בשם ריש לקיש, אומר רבי [שזה] אינו נראה. אלא גם הוא בשם רב נחמן אמרה, כדמוכח שמעתין. וגם בסדר קדשים שכתב רבינו גרשום מאור הגולה כתוב כך, דרב הונא בר חיננא בשם רב נחמן אמרה, ולא אמרה בשם ריש לקיש. מפי רבי. התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה הכא וכו'. [תימה דהכא משמע דיותר יש להתיר חיטים ועשאן קמח מולד, ואלו במרובה [ב"ק ס"ו ע"א] אית להו לב"ש גבי אתנן שוולדות מותרין דהתירו ב"ש שנוי דלידה] ואסרו שינויהן של שאר שינויין. אלמא שינוי דוולדות חשיב טפי שינוי. ואין לומר דהא דשרו ולדות אתנן, הני מילי שנולדו לאחר שנתן לה אתננה, דלא חייל איסור אתנן עלייהו. דהא בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] משמע דשרינן ולד אתנן דומיא דולד נרבע, דהיינו בעיברו ולבסוף נרבעו. הכי נמי גבי אתנן משמע דמיירי בעיברו ולבסוף נתנו לה באתננה. וי"ל דהתם כתיב הם, דמשמע טפי למעוטי ולדות שאינן מגוף הבהמה, אבל שאר שינויין אסורין. ולא ממעטינן להו מהם כיון שהם מגוף הבהמה מגוף המעשה. וגזירת הכתוב היא, שאפילו הן מעוברות כשנתן לה באתננה מותרים הולדות. ולא נשתנו כלל בלידה, דהא מעיקרא נמי מותרים הם. ואפילו למאי דפרישית לעיל, דילפינן אם שינוי מותר בנעבד מאתנן, מן התורה לא ילפינן ולד שהוא מותר. משום דגבי שינוי אית לן למילף טפי, דלא מאיס כולי האי כיון שנשתנה, אבל ולד מאיס יותר בנעבד. ולא ילפינן מאתנן דאע"ג דליכא שינוי מ"מ מותר, שכן גזירת הכתוב. ועוד י"ל דגבי אתנן ולד מותר משום דלא ניחא ליה בנפחיה, וחידוש הוא דשרי רחמנא, ולא ילפינן מיניה ולדות נעבד דניחא ליה בנפחיה. מפי רבי.
<h2>דף כ:</h2>
[ע"ז מ' ע"ב] ור' מאיר דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות וכו'. וא"ת אמאי לא גזר נמי ר' מאיר לעיל [ל"ד ע"ב] גבי גבינת בית אונייקי שאר מקומות אטו אותו מקום משום דחייש למיעוטא. וי"ל דהתם הוי כמו גזירה לגזירה, דגזרינן של אותה העיר שאין נשחטין לע"ז אטו דנשחטין ושל מקומות אחרים נגזור אטו אותו [מקום]. אבל הכא אינה כי אם גזירה אחת, דגזרינן שאר צלמים דבשאר מקומות אטו מקום שנעבדין כל הצלמים. וכן בפ"ק דחולין [ו' ע"א] גבי כותים דגזרינן לר' מאיר דבשאר מקומות אטו כותים שעבדו ליונה בהר גריזים, דהיינו גזירה אחת. וא"ת לר"מ דחייש למיעוט כל תבואות שקונין מעם הארץ הם ודאי שלא נתעשרו, דרוב עמי הארץ מעשרין הם לרבי מאיר הוא דחייש למיעוטא דלא מעשרי, דאם כן ודאי הוא מן התורה. וי"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא ולא חייש ר' מאיר. ואין לומר דר' מאיר לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן, ולכך לא הוי טבל ודאי, דהא על כרחך חייש למיעוט מדאורייתא כדפרי' בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ' ע"א]. אי נמי י"ל דאם זה הוחזק שלא עישר כל הישראל מי הוחזקו, ואין לנו לומר שהאחרים גם הם אינן מעשרין. וא"ת והלא לא אמרינן הכי גבי כותים בפ"ק דחולין [שם], (דלא) [ד]גזרינן שאר כותים אטו כותים שנמצאה להן יונה בראש הר גריזים, ולא אמרינן אם הם הוחזקו ברשעם כל הכותים מי הוחזקו. די"ל דשאני כותים שאומה אחת הם, דשייכי זה בזה ואין נזהרין במצות, אבל בישראל אין לנו לומר כן, אלא אם [זה] הוחזק ברשעו כל ישראל מי הוחזקו. ומיהו קשה לרבנו אלחנן דר' יוחנן אדר' יוחנן, דקאמר בפ"ק דחולין [שם] ת"ש דאמר רב כהנא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי, אלמא אזיל בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה נמי דאיכא בהדי מיעוט, שמקולקלת שחיטה של מיעוט, והרוב [המצויין] אצל שחיטה מומחין הם. וחזקה נמי איכא, דאוקי בהמה בחזקת איסור לא נשחטה. ובבכורות פ"ג [כ"ד ע"א] ס"ל כרשב"ג דחייש למיעוט וחזקה, לפירוש ר"ת, דקתני התם הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, הבא אחריו בכור מספק, מפני שמרחמתו שאינה יולדת. רשב"ג אומר הדבר בחזקתו, משום דלא מרחמא אלא אם כן ילדה, וטעמא דלא מרחמא אא"כ ילדה, משום הכי יש לנו לומר שאינו בכור, ואע"פ שהיא חולבת אין לנו להחזיקו בבכור מטעם דחולבת, דחלב אינו פוטר משום דחייש למיעוט דחולבת אע"פ שלא ילדה, והילכך איצטריך ליה טעמא דלא מרחמא אא"כ ילדה. [ו]התם בריש פרקין [כ' ע"ב] מוכח דמאן דאמר חלב פוטר סבר דאזלינן בתר רובא, ומאן דסבר חלב אינו פוטר חייש למיעוטא, אלמא חייש רשב"ג למיעוט וחזקה, שיש שם חזקה דאוקי בהמה בחזקת אימור לא ילדה, וקאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ראה חזיר כרוך אחר רחל פטור מן הבכורה כרשב"ג, אלמא סבירא ליה כרשב"ג דחייש למיעוט. ותירץ דר' יוחנן סבר דגבי כותים נמי ליכא למיחש למיעוט, שאם זה הוחזק ברשעו כל שאר [כותים] לא הוחזקו, ופליג אר' מאיר (מהא) [בהא], דרבי מאיר לית ליה האי טעמא בכותים כדפרישית. ומיהו קשה לו מהא דאמרינן בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"ב], ולר' יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי, וסתמא כר' מאיר, אלמא משמע דסבירא ליה כר' מאיר, מחלוקת ואחר כך סתם היא, והלכה כסתם, אלמא חייש למיעוט, דטעמא דר' מאיר דגבינת בית אונייקי משום דחייש למיעוט, ובשחיטת כותי (ד)אזל בתר רובא. וי"ל דמ"מ לא סבירא ליה לר' יוחנן כר' מאיר. ולמאי דפרי' דשאני כותים דאם אחד הוחזק לא הוחזקו כולם ולאו משום דאזיל בתר רובא, אתי שפיר אפילו אי סבר לה כר' מאיר. ומיהו לפי מה שמפרש רבי לשם על מילתא דרשב"ג לא קשיא מידי, דמפרש דלא הוי טעמיה דרשב"ג משום דחייש למיעוט, שלא יכול לומר דחלב פוטר, דמי לא עסיקינן שאינן יודעין בברור שחלבה קודם שילדה, והילכך חלב אינו פוטר, ופטורה משום דלא מרחמא אא"כ ילדה. ופירוש רבנו תם אינו נראה. ולקמן אפרשנו. ועל ההיא דפ"ג דבכורות [כ' ע"ב] קשה לרבינו אלחנן, דקאמר התם, וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להם צאו ואמרו לר' ישמעאל טעית אלא אמרו סימן וכו'. וקאמר התם ור' יהושע חייש למיעוט, ופריך מי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן היתה לה חמות אינה חוששת יצאת מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת. ואמרינן מאי טעמיה דר' יהושע, קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות, והוו להו זכרים מיעוט, ולמיעוטא לא חיישינן, אלמא קרי ליה מיעוטא. וביבמות בפרק בתרא [קי"ט ע"ב] קרי ליה מיעוטא דמיעוטא, דמוקי למתניתין כר' מאיר דיצאת מלאה חוששת, וקאמר דהויא חזקה לשוק ורובא לשוק, והו"ל מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ותירץ דהואיל ואיכא ריעותא דיצתה מלאה וכבר הוחזק העובר במעיה לא מיסתבר דלישרי משום טעמא דהוה מיעוטא דמיעוטא, טפי מת"ק שהתיר מטעם זה בהיתה לה חמות, ואפילו הכי אסר ביצתה מלאה דאיתרע לה חזקה. ועוד י"ל דהוה מצי לשנויי בההיא דיבמות מיעוטא דמיעוטא והילכך לא חייש ר' יהושע אלא משום דאשכח (ר' יהושע) ברייתא שמהפכת דברי ר' יהושע (מפיק) [מהפך]. ומיהו אכתי קשה לו מאי אולמא דהך ברייתא דמייתי התם בתר הכי מברייתא דלעיל. ועוד קשה לו דר' עקיבא אדר' עקיבא, דקתני התם א"ר עקיבא אם לא באתי לידי מדה זו אלא וכו'. ומפרש התם דר' עקיבא סבר דחלב פוטר, הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, אלמא אזיל ר' עקיבא בתר רובא. ובסוף פרק קמא דמכות [ז' ע"א] דתנן ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, ומפרש בגמרא משום שהיו בודקין את העדים ואומרים להם ראיתם טריפה הרג או שלם הרג ואת"ל שלם הרג דילמא במקום סייף נקב הוה, אלמא אזיל בתר מיעוט, וי"ל דאין הכי נמי דהוה מצי למיפרך דר' עקיבא אדר' עקיבא, אלא משום דמצי (מפיק) [מהפך] ליה ומצא ברייתא אחרת כן (ו)לא חש לאקשויי כולי האי כיון שיודע שכן הוא אמת.
[ע"ז מ' ע"ב] ורבנן לא חיישי למיעוטא וכו'. קשה לרבי דהכא משמע דרשב"ג לא חייש למיעוט, דלא סבר לה כר' מאיר אלא כרבנן, דלא אסר אלא מי שיש בידו כל דבר. ובמסכת שבת (אמ') פרק אם לא הביא [קל"ו ע"א], קאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי, ואפילו נפל מן הגג או אכלו ארי נמי הוי ספק נפל, ואמאי לא אזלינן בתר רובא ורובא אינם נפלים. ומיהו זו אינה קושיא, דאפילו לדידן דלא חיישינן למיעוט כדאמרינן בחולין [י"א ע"ב] ור' מאיר היכי אכיל בישרא(ל), אבל אנן אכלינן בישרא דלא חיישינן למיעוט, סבירא לן נמי הא לא שהה ספיקא הוי, משום דהוי מיעוט (דלא) שכיח. ומהא דאמרינן במכות סוף פ"ק [ז' ע"א], רשב"ג אומר אף הם היו מרבין שופכי דמים, ופליג אר' עקיבא ור' טרפון דאמרי אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, אלמא אזיל רשב"ג בתר רובא, אין להוכיח דהוי טעמיה משום דאזיל בתר רובא, דשאני התם משום דלא אפשר שאם כן תרבה שופכי דמים בישראל. ומיהו הכא משמע דלא חייש למיעוט, ובפ"ג דבכורות חייש למיעוט דקאמר התם [כ"ד ע"א] הלוקח בהמה מן הגוי הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת שאינה יולדת רשב"ג אומר הדבר בחזקתו. פירוש ופטורה מן הבכורה, דלא מרחמא אא"כ ילדה, ומדקאמר רשב"ג האי טעמא לפוטרה מן הבכורה, ואינו פוטר מטעם דחלב פוטר, אלמא חייש למיעוט דיש חולבות אע"פ שאינן יולדות, שזה קורא מיעוט התם בריש פירקא [כ' ע"ב]. ומפרש ר"ת [ספר הישר סימן תל"ח], דהתם איכא מיעוט דחולבות אע"פ שאינן יולדות, וחזקה דהעמד דבר על חזקתו, והוי בכור הבא אחריו, והוי מיעוטא וחזקה, ולהכי חייש, אבל במיעוט בלא חזקה לא חייש רשב"ג כי הכא. ופוסק דהכי קיימא לן דחיישינן למיעוט היכא דאיכא מיעוט וחזקה, דפסיק (רב) [רבי יוחנן] הלכה כרשב"ג. ואין נראה לרבי, דחדא דמנא לן שנאמר דאיכא חזקה והוי בכור, דהעמד בכור על חזקתו, אדרבה העמד וולד על חזקתו ואימור חולין הוא כמו שהיה במעי אמו, ואין לנו להוציאו מיד הבעלים. ועוד קשה לרבינו אלחנן [דר' יוחנן אדר' יוחנן דאית [ליה] לפירוש ר"ת כרשב"ג דחייש למיעוט וחזקה, ובפרק עשרה יוחסין [קדושין פ' ע"א] ס"ל כרבנן דר"מ דלא חייש למיעוטא וחזקה, דמטמא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו אע"ג דאיכא חזקה ומיעוט, חזקת טהרה דבתינוק ומיעוט תינוקות שאין מטפחין וי"ל] דרשב"ג (אדרשב"ג) לאו משום דחייש למיעוט, אלא קמ"ל דאפילו היכא שאנו יודעין בבירור שחלבה קודם שילדה, דהשתא לא הוי ביה טעמא דחלב פוטר, ואיצטריך טעמא דמניקה דלא מרחמא אא"כ ילדה, ופסיק רב כותיה לקולא דבעינן שתהא מניקה אבל חלב מיהא פוטר, דאזלינן בתר רובא. מפי רבי. (ועוד הקשה רבינו אלחנן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאית לפירוש רבנו תם כרשב"ג דחייש למיעוטא וחזקה, ובפרק עשרה יוחסין סבר לה כרבנן דרבי מאיר דלא חייש למיעוטא וחזקה, דמטמא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ואע"ג דאיכא חזקה ומיעוט, חזקת טהרה דבתינוק ומיעוט תינוקות שאין מטפחין).
<h2>דף כד.</h2>
[ע"ז מ' ע"ב] ור' מאיר דחייש למיעוטא גזר שאר מקומות וכו'. וא"ת אמאי לא גזר נמי ר' מאיר לעיל [ל"ד ע"ב] גבי גבינת בית אונייקי שאר מקומות אטו אותו מקום משום דחייש למיעוטא. וי"ל דהתם הוי כמו גזירה לגזירה, דגזרינן של אותה העיר שאין נשחטין לע"ז אטו דנשחטין ושל מקומות אחרים נגזור אטו אותו [מקום]. אבל הכא אינה כי אם גזירה אחת, דגזרינן שאר צלמים דבשאר מקומות אטו מקום שנעבדין כל הצלמים. וכן בפ"ק דחולין [ו' ע"א] גבי כותים דגזרינן לר' מאיר דבשאר מקומות אטו כותים שעבדו ליונה בהר גריזים, דהיינו גזירה אחת. וא"ת לר"מ דחייש למיעוט כל תבואות שקונין מעם הארץ הם ודאי שלא נתעשרו, דרוב עמי הארץ מעשרין הם לרבי מאיר הוא דחייש למיעוטא דלא מעשרי, דאם כן ודאי הוא מן התורה. וי"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא ולא חייש ר' מאיר. ואין לומר דר' מאיר לא חייש למיעוטא אלא מדרבנן, ולכך לא הוי טבל ודאי, דהא על כרחך חייש למיעוט מדאורייתא כדפרי' בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ' ע"א]. אי נמי י"ל דאם זה הוחזק שלא עישר כל הישראל מי הוחזקו, ואין לנו לומר שהאחרים גם הם אינן מעשרין. וא"ת והלא לא אמרינן הכי גבי כותים בפ"ק דחולין [שם], (דלא) [ד]גזרינן שאר כותים אטו כותים שנמצאה להן יונה בראש הר גריזים, ולא אמרינן אם הם הוחזקו ברשעם כל הכותים מי הוחזקו. די"ל דשאני כותים שאומה אחת הם, דשייכי זה בזה ואין נזהרין במצות, אבל בישראל אין לנו לומר כן, אלא אם [זה] הוחזק ברשעו כל ישראל מי הוחזקו. ומיהו קשה לרבנו אלחנן דר' יוחנן אדר' יוחנן, דקאמר בפ"ק דחולין [שם] ת"ש דאמר רב כהנא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל משחיטת כותי, אלמא אזיל בתר רובא ולא חייש למיעוטא וחזקה נמי דאיכא בהדי מיעוט, שמקולקלת שחיטה של מיעוט, והרוב [המצויין] אצל שחיטה מומחין הם. וחזקה נמי איכא, דאוקי בהמה בחזקת איסור לא נשחטה. ובבכורות פ"ג [כ"ד ע"א] ס"ל כרשב"ג דחייש למיעוט וחזקה, לפירוש ר"ת, דקתני התם הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, הבא אחריו בכור מספק, מפני שמרחמתו שאינה יולדת. רשב"ג אומר הדבר בחזקתו, משום דלא מרחמא אלא אם כן ילדה, וטעמא דלא מרחמא אא"כ ילדה, משום הכי יש לנו לומר שאינו בכור, ואע"פ שהיא חולבת אין לנו להחזיקו בבכור מטעם דחולבת, דחלב אינו פוטר משום דחייש למיעוט דחולבת אע"פ שלא ילדה, והילכך איצטריך ליה טעמא דלא מרחמא אא"כ ילדה. [ו]התם בריש פרקין [כ' ע"ב] מוכח דמאן דאמר חלב פוטר סבר דאזלינן בתר רובא, ומאן דסבר חלב אינו פוטר חייש למיעוטא, אלמא חייש רשב"ג למיעוט וחזקה, שיש שם חזקה דאוקי בהמה בחזקת אימור לא ילדה, וקאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ראה חזיר כרוך אחר רחל פטור מן הבכורה כרשב"ג, אלמא סבירא ליה כרשב"ג דחייש למיעוט. ותירץ דר' יוחנן סבר דגבי כותים נמי ליכא למיחש למיעוט, שאם זה הוחזק ברשעו כל שאר [כותים] לא הוחזקו, ופליג אר' מאיר (מהא) [בהא], דרבי מאיר לית ליה האי טעמא בכותים כדפרישית. ומיהו קשה לו מהא דאמרינן בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"ב], ולר' יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי, וסתמא כר' מאיר, אלמא משמע דסבירא ליה כר' מאיר, מחלוקת ואחר כך סתם היא, והלכה כסתם, אלמא חייש למיעוט, דטעמא דר' מאיר דגבינת בית אונייקי משום דחייש למיעוט, ובשחיטת כותי (ד)אזל בתר רובא. וי"ל דמ"מ לא סבירא ליה לר' יוחנן כר' מאיר. ולמאי דפרי' דשאני כותים דאם אחד הוחזק לא הוחזקו כולם ולאו משום דאזיל בתר רובא, אתי שפיר אפילו אי סבר לה כר' מאיר. ומיהו לפי מה שמפרש רבי לשם על מילתא דרשב"ג לא קשיא מידי, דמפרש דלא הוי טעמיה דרשב"ג משום דחייש למיעוט, שלא יכול לומר דחלב פוטר, דמי לא עסיקינן שאינן יודעין בברור שחלבה קודם שילדה, והילכך חלב אינו פוטר, ופטורה משום דלא מרחמא אא"כ ילדה. ופירוש רבנו תם אינו נראה. ולקמן אפרשנו. ועל ההיא דפ"ג דבכורות [כ' ע"ב] קשה לרבינו אלחנן, דקאמר התם, וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר להם צאו ואמרו לר' ישמעאל טעית אלא אמרו סימן וכו'. וקאמר התם ור' יהושע חייש למיעוט, ופריך מי חייש ר' יהושע למיעוט והתנן היתה לה חמות אינה חוששת יצאת מלאה חוששת ר' יהושע אומר אינה חוששת. ואמרינן מאי טעמיה דר' יהושע, קסבר רוב מעוברות יולדות ומיעוט מפילות, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות, והוו להו זכרים מיעוט, ולמיעוטא לא חיישינן, אלמא קרי ליה מיעוטא. וביבמות בפרק בתרא [קי"ט ע"ב] קרי ליה מיעוטא דמיעוטא, דמוקי למתניתין כר' מאיר דיצאת מלאה חוששת, וקאמר דהויא חזקה לשוק ורובא לשוק, והו"ל מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר' מאיר. ותירץ דהואיל ואיכא ריעותא דיצתה מלאה וכבר הוחזק העובר במעיה לא מיסתבר דלישרי משום טעמא דהוה מיעוטא דמיעוטא, טפי מת"ק שהתיר מטעם זה בהיתה לה חמות, ואפילו הכי אסר ביצתה מלאה דאיתרע לה חזקה. ועוד י"ל דהוה מצי לשנויי בההיא דיבמות מיעוטא דמיעוטא והילכך לא חייש ר' יהושע אלא משום דאשכח (ר' יהושע) ברייתא שמהפכת דברי ר' יהושע (מפיק) [מהפך]. ומיהו אכתי קשה לו מאי אולמא דהך ברייתא דמייתי התם בתר הכי מברייתא דלעיל. ועוד קשה לו דר' עקיבא אדר' עקיבא, דקתני התם א"ר עקיבא אם לא באתי לידי מדה זו אלא וכו'. ומפרש התם דר' עקיבא סבר דחלב פוטר, הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, אלמא אזיל ר' עקיבא בתר רובא. ובסוף פרק קמא דמכות [ז' ע"א] דתנן ר' טרפון ור' עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, ומפרש בגמרא משום שהיו בודקין את העדים ואומרים להם ראיתם טריפה הרג או שלם הרג ואת"ל שלם הרג דילמא במקום סייף נקב הוה, אלמא אזיל בתר מיעוט, וי"ל דאין הכי נמי דהוה מצי למיפרך דר' עקיבא אדר' עקיבא, אלא משום דמצי (מפיק) [מהפך] ליה ומצא ברייתא אחרת כן (ו)לא חש לאקשויי כולי האי כיון שיודע שכן הוא אמת.
[ע"ז מ' ע"ב] ורבנן לא חיישי למיעוטא וכו'. קשה לרבי דהכא משמע דרשב"ג לא חייש למיעוט, דלא סבר לה כר' מאיר אלא כרבנן, דלא אסר אלא מי שיש בידו כל דבר. ובמסכת שבת (אמ') פרק אם לא הביא [קל"ו ע"א], קאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, הא לא שהה ספיקא הוי, ואפילו נפל מן הגג או אכלו ארי נמי הוי ספק נפל, ואמאי לא אזלינן בתר רובא ורובא אינם נפלים. ומיהו זו אינה קושיא, דאפילו לדידן דלא חיישינן למיעוט כדאמרינן בחולין [י"א ע"ב] ור' מאיר היכי אכיל בישרא(ל), אבל אנן אכלינן בישרא דלא חיישינן למיעוט, סבירא לן נמי הא לא שהה ספיקא הוי, משום דהוי מיעוט (דלא) שכיח. ומהא דאמרינן במכות סוף פ"ק [ז' ע"א], רשב"ג אומר אף הם היו מרבין שופכי דמים, ופליג אר' עקיבא ור' טרפון דאמרי אילו היינו בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, אלמא אזיל רשב"ג בתר רובא, אין להוכיח דהוי טעמיה משום דאזיל בתר רובא, דשאני התם משום דלא אפשר שאם כן תרבה שופכי דמים בישראל. ומיהו הכא משמע דלא חייש למיעוט, ובפ"ג דבכורות חייש למיעוט דקאמר התם [כ"ד ע"א] הלוקח בהמה מן הגוי הבא אחריו בכור מספק מפני שמרחמת שאינה יולדת רשב"ג אומר הדבר בחזקתו. פירוש ופטורה מן הבכורה, דלא מרחמא אא"כ ילדה, ומדקאמר רשב"ג האי טעמא לפוטרה מן הבכורה, ואינו פוטר מטעם דחלב פוטר, אלמא חייש למיעוט דיש חולבות אע"פ שאינן יולדות, שזה קורא מיעוט התם בריש פירקא [כ' ע"ב]. ומפרש ר"ת [ספר הישר סימן תל"ח], דהתם איכא מיעוט דחולבות אע"פ שאינן יולדות, וחזקה דהעמד דבר על חזקתו, והוי בכור הבא אחריו, והוי מיעוטא וחזקה, ולהכי חייש, אבל במיעוט בלא חזקה לא חייש רשב"ג כי הכא. ופוסק דהכי קיימא לן דחיישינן למיעוט היכא דאיכא מיעוט וחזקה, דפסיק (רב) [רבי יוחנן] הלכה כרשב"ג. ואין נראה לרבי, דחדא דמנא לן שנאמר דאיכא חזקה והוי בכור, דהעמד בכור על חזקתו, אדרבה העמד וולד על חזקתו ואימור חולין הוא כמו שהיה במעי אמו, ואין לנו להוציאו מיד הבעלים. ועוד קשה לרבינו אלחנן [דר' יוחנן אדר' יוחנן דאית [ליה] לפירוש ר"ת כרשב"ג דחייש למיעוט וחזקה, ובפרק עשרה יוחסין [קדושין פ' ע"א] ס"ל כרבנן דר"מ דלא חייש למיעוטא וחזקה, דמטמא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו אע"ג דאיכא חזקה ומיעוט, חזקת טהרה דבתינוק ומיעוט תינוקות שאין מטפחין וי"ל] דרשב"ג (אדרשב"ג) לאו משום דחייש למיעוט, אלא קמ"ל דאפילו היכא שאנו יודעין בבירור שחלבה קודם שילדה, דהשתא לא הוי ביה טעמא דחלב פוטר, ואיצטריך טעמא דמניקה דלא מרחמא אא"כ ילדה, ופסיק רב כותיה לקולא דבעינן שתהא מניקה אבל חלב מיהא פוטר, דאזלינן בתר רובא. מפי רבי. (ועוד הקשה רבינו אלחנן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, דאית לפירוש רבנו תם כרשב"ג דחייש למיעוטא וחזקה, ובפרק עשרה יוחסין סבר לה כרבנן דרבי מאיר דלא חייש למיעוטא וחזקה, דמטמא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו, ואע"ג דאיכא חזקה ומיעוט, חזקת טהרה דבתינוק ומיעוט תינוקות שאין מטפחין).
<h2>דף מא.</h2>
[ע"ז מ"ה ע"א] ציפוי הר כהר איכא בינייהו. ותימה לרבי, היכי אסרינן ליה לציפוי הר, וכי חמור מתקרובתן דאמרינן בהשוחט [חולין מ' ע"א] דשחיט לשם הר ליכא משום זבחי מתים. ונראה לרבי, דמיירי הכא שהציפוי נעבד אטו הר, ואסרינן ליה משום דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהן ולקחת לך, הא קמ"ל קרא דציפוי הר אינו כהר אע"ג דבטל (הרי) [אגב] הר(י) מ"מ אסור הציפוי ורבי יוסי הגלילי סבר דציפוי ההר כהר ובטל אגב הר ומישתרי. והכי פירושה דמתניתין, הגוים העובדין את ההרים הם מותרים והציפוי שעליהן אסור, דלא בטיל אגב הר, משום דכתיב לא תחמוד כסף וזהב וגו'. ורבי יוסי הגלילי אומר אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם, ומה שבטל להו נמי דהיינו ציפוי בטל אגב הר ומישתרי, שאין אסור אלא אשרה שיש בה תפיסת ידי אדם ולא בטלה אגב קרקע, אבל ציפוי הר דליכא תפיסת ידי אדם בטל אגב הר ומישתרי. ואומר רבי, כי יש סוגיא בתמורה פרק כל האסורין [כ"ח ע"ב] שקשה קצת לסוגיא זאת, דקאמר התם, מן הבהמה להוציא את הנעבד, והלא דין הוא ומה אתנן ומחיר שציפוייהן מותרין לגבוה כדכתיב הן ולא ציפוייהן הם אסורים, נעבד שציפויו אסור להדיוט אינו דין שהוא עצמו אסור (להדיוט) [לגבוה]. או חילוף ומה אתנן ומחיר שהן אסורין לגבוה ציפוייהן מותרין, דכתיב הן ולא ציפוייהן, נעבד שהוא מותר להדיוט אינו דין שיהא ציפויו (אסור) [מותר] להדיוט, א"כ ביטלת תורת לא תחמוד וכו', אני אקיימנו [בדבר שאין בו רוח חיים] אבל דבר (שהוא) [שיש בו] רוח חיים הואיל והוא מותר יכול יהא ציפויו מותר, ת"ל מן הבקר להוציא את (הנרבע) [הנעבד]. ותימה לרבי, היכי מפיק מהכא דציפוי נעבד אסור להדיוט. ונראה לרבי לפרש ת"ל מן הבקר להוציא את הנעבד, ומדאסר רחמנא נעבד לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. ומדלא שרי להדיוט דוקא אלא נעבד, מכלל דציפויו אסור, דדוקא שרי רחמנא הנעבד (ל)עצמו להדיוט אבל לא ציפויו. והשתא משמע דאסר רחמנא ציפוי להדיוט. והכא קאמר רבי יוסי הגלילי דציפוי הר כהר ומישתרי. ושמא י"ל דאתיא דלא כר' יוסי הגלילי. ומיהו נראה לפרש כן הסוגיא של שם, ומה אתנן ומחיר שציפוייהן מותרין, דכתיב הם ולא ציפוייהן, הם עצמם אסורין לגבוה, נעבד שציפויו אסור לגבוה אינו דין שיהא [הוא עצמו] אסור לגבוה. (והוא) [וזה] הדין אינו [דין] גמור, שהרי עדיין לא ידענו שציפוי נעבד אסור לגבוה, אלא משום שיודע שכן הוא האמת אומר כן. או חילוף, ומה אתנן ומחיר שהן אסורין ציפוייהן מותרין, דהא כתיב הם ולא ציפוייהן, נעבד שהוא מותר לגבוה אינו דין שציפויו מותר לגבוה. וגם זה הדין אינו לבסוף, דהא פשיטא [ד]נעבד אסור לגבוה, כדכתיב מן (הבהמה) [הבקר], אם כן ביטלת לא תחמוד כסף וזהב וגו' (ע"ד) [עד] אבל דבר שיש בו רוח חיים הואיל והוא מותר יכול יהא ציפויו מותר, ת"ל מן הבהמה להוציא. פירוש מדאסר רחמנא נעבד מכלל דאסר נמי ציפוי בהדיה לגבוה, אבל ציפוי להדיוט מותר כמו שמותר לו נעבד, ר"ל [דלא] אסר אלא לגבוה. והשתא אתי שפיר ההוא דשמעתין לכולי עלמא, דמיירי בשל הדיוט, והילכך שרי לרבי יוסי הגלילי. אבל לגבוה, דהר אסור כדפשיט רבא לקמן [מ"ו ע"ב] בעיא דרבא בר חמא, הוי ציפוי אסור. וסוגיא דתמורה מיירי לגבוה כדפרישית. והילכך ציפוי אפילו לרבי יוסי הגלילי, דשרי הכא, (ד)היינו דוקא הכא לענין הדיוט, אבל לענין גבוה אסיר לכולי עלמא, כדמוכח סוגיא דתמורה. מפי רבי. אומר רבי דלרמי בר חמא סברי כולי עלמא דמתניתין דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. מדקתני במתניתין א"ל ר"ע אני אובין ואדון לפניך דלא נדרוש תחת עץ רענן אלהיהם באילן שנטעו מותר, כדשרו ליה רבנן לקמן, אלא לאו ש"מ דאסור לכ"ע. ואשירה דאסר ר' יוסי הגלילי לא פליג עליה ת"ק. מפי רבי.
[ע"ז מ"ו ע"ב] נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה. וקשה לרבנו אלחנן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה להדיוט בתלוש אף לגבוה בתלוש, לרבנן דאית להו דיו אפילו כי מיפריך ק"ו בפרק שני דב"ק [כ"ה ע"א]. ונראה לי דהא לא מצית אמרת, שהרי מצינו שהחמיר הכתוב בגבוה יותר מבהדיוט גבי בעלי חיים, דלהדיוט שרו, ולגבוה אסירי. ורבינו אלחנן תירץ, שיש מקומות שאין אנו עושין דיו, כזה שאין צריך להזכיר החומרא של נעבד ולדון דיו לאחר שתזכירנה אלא תדון סתם, ומה אתנן הקל בשום קולא בעלמא יותר מנעבד אסור במחובר לגבוה נעבד לא כ"ש. אבל ההיא דפ"ב דב"ק כולו ענין אחד של תשלומין הוא, ושייך בהו דיו טפי. וכן רגיל רבי לתרץ על ההיא (ד)סוגיא דזקני דרום [זבחים כ"ב ע"ב]. ועוד קשה לרבינו אלחנן, אמאי איצטריך קרא דמן הבקר להוציא את הנעבד, נילף ליה בק"ו דהכא, ומה אתנן שמותר בעלי חיים להדיוט אסור לגבוה, נעבד שאסור בבעלי חיים להדיוט אינו דין שאסור לגבוה. ואומר רבי, דשפיר איצטריך קרא דמן הבקר לאשמועינן [כיון] דלגבוה אסור מכלל דלהדיוט שרי. מפי רבי.
<h2>דף נג.</h2>
[ע"ז מ"ט ע"ב] רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. וקשה לרבינו אלחנן דמשמע הכא שאע"פ שהצריכה המשנה ים המלח ה"ה לשאר נהרות. מדקאמר בתר הכי מעשה בההוא גברא דאיערבא ליה חביתא דאיסורא וכו', וא"ל רב חסדא דלישדי ד' זוזי בנהרא. ולא קא"ל שחוק ושדי. ובפסחים פרק כל שעה [כ"ח ע"א] משמע דלים המלח דוקא בעיניה, אבל לשאר נהרות אלא בשחיקה לכל הפחות. ולעיל [מ"ג ע"ב] נמי הבאתיה גבי שוחק וזורה לרוח. ותירץ דאותה חביתא דחמרא שבאה לפני רב חסדא היתה מסתם יינם, והילכך לא החמירו [בה להצריך] ים המלח כמו במשנה. ומיהו קשה לו דגבי הקדש [נזיר כ"ד ע"א] ומעילה [מעילה י"א ע"א] תנן יוליך דמיהן לים המלח, וגבי [ערכין כ"ט ע"א] דההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה לא הצריך אלא בנהרא בלבד בלא שחיקה. וצריך עיון.
